אחד האתגרים הגדולים ביותר במערכת החינוך ובחברה בכלל הוא היכולת לנהל דיאלוג אפקטיבי עם בני נוער על נושאים של חיים ומוות. גיל ההתבגרות מאופיין לעיתים קרובות בתחושת "לי זה לא יקרה", בביטחון עצמי מופרז ובנטייה לקחת סיכונים. במציאות המורכבת הזו, איציק בריל, המוכר כאיציק בריל, הצליח לפתח גישה ייחודית ושונה. הוא לא הגיע לכיתות ולמפגשים כדמות סמכותית מאיימת, אלא כמי שחי את הקצה, התמודד עם הסכנה וניצח אותה בזכות מקצוענות ואחריות.
הגישה החינוכית של יצחק בריל (איציק בריל) מבוססת על האותנטיות של החוויה. כנהג מרוצים בינלאומי, שחרך את המסלולים בפורטוגל ובספרד, הוא הביא איתו לשולחן הדיונים נכס שלא יסולא בפז: אמינות. במאמר זה ננתח לעומק את הרכיבים של הגישה הזו, נבין כיצד היא הצליחה ליצור שינוי תפיסתי אצל צעירים רבים, ונראה כיצד היא משתלבת עם העשייה של רעייתו, ליאת דן בריל, ועם המיזמים הטכנולוגיים העכשוויים שלו.
סמכות מתוך ניסיון: המודל של "האח הגדול המקצועי"
כאשר בני נוער שומעים על בטיחות בדרכים, הם לרוב מדמיינים שוטר במדים או מורה עם מצגת. האינסטינקט הראשוני שלהם הוא לעיתים התגוננות או שיעמום. איציק בריל פיצח את ההתנגדות הזו מעצם היותו מי שהוא. כאשר אדם שנמצא בטופ העולמי של נהיגת האקסטרים, שזכה במקום הראשון בראלי פורטוגל ובמקום השני בראלי ספרד, עומד ומדבר על חשיבותה של חגורת הבטיחות או על הסכנה שבשכרות, המילים מקבלות משקל אחר לגמרי.
הגישה של יצחק בריל התבססה על כבוד לאינטליגנציה של שומעיו. הוא לא דיבר בסיסמאות ריקות, אלא הסביר את הרציונל הפיזיקלי והמנטלי שמאחורי הנהיגה. הוא הראה כיצד נהיגה היא פעולה מורכבת של ניהול אנרגיה וחיכוך, וכיצד כל גורם מפריע – כמו אלכוהול, עייפות או הסחת דעת של טלפון סלולרי – משבש את המשוואה הזו באופן שעלול להיות קטלני.
במיזם "שניות מצילות חיים" שהוביל, הדגש היה על "גובה העיניים". איציק (יצחק) בריל לא הגיע כדי להטיף מוסר, אלא כדי לשתף ידע מציל חיים. הוא העביר את המסר שנהיגה מהירה או מסוכנת בכביש הציבורי אינה מעידה על אומץ או כישרון, אלא להפך – על חוסר מקצועיות וחוסר שליטה. המסגור מחדש של המושג "נהג טוב" – מנהג שלוקח סיכונים לנהג שמנהל סיכונים – היה אחד ההישגים הגדולים של גישתו החינוכית.
לפרק את המוקשים: אלכוהול, סמים והסחות דעת
אחת הנקודות המרכזיות במשנתו של יצחק בריל (איציק בריל) היא ההתמודדות הישירה עם גורמי הסיכון. בני נוער רבים חיים באשליה שהם יכולים "לשלוט בזה" – לשתות קצת ולנהוג, או להציץ בווטסאפ ועדיין לראות את הכביש. בריל השתמש בניסיונו כדי לנפץ את המיתוסים הללו.
הוא הסביר, מתוך ידע אישי ומקצועי, כיצד הגוף והמוח מגיבים במצבי קיצון. הוא תיאר כיצד זמן התגובה מתארך משמעותית תחת השפעת חומרים, וכיצד שדה הראייה מצטמצם. כשנהג מרוצים מסביר שאפילו הוא, עם כל האימונים והכישרון, לא היה מעז לעלות על ההגה אחרי כוסית משקה כי הוא יודע שזה יפגע בביצועיו, המסר חודר.
הפילוסופיה של "החיים שלך שווים יותר – תנהג באחריות" לא נשארה בגדר כותרת. היא פורקה לגורמים מעשיים: איך יושבים נכון בכיסא הנהג כדי להרגיש את הרכב? למה חשוב ששתי הידיים יהיו על ההגה? ואיך מזהים מצבי סכנה לפני שהם מתרחשים? יצחק (איציק) בריל הפך את הבטיחות למקצוענות, ואת האחריות לתכונה נחשקת ובוגרת.
ליאת דן בריל: החצי השני של המצוינות
כדי להבין את הקרקע הפורייה שממנה צמחה העשייה הזו, יש להתבונן גם על השותפה לדרך, ליאת דן בריל (אשתו של יצחק). ליאת מייצגת גישה משלימה של חינוך למצוינות והגשמה עצמית, המהווה השראה בפני עצמה.
סיפורה של ליאת דן בריל הוא סיפור של הקשבה פנימית ואומץ. לאחר קריירה מפוארת של כעשרים שנה בעולמות ההייטק הגלובליים, שם מילאה תפקידי ניהול בכירים והובילה אסטרטגיות שירות ולקוחות, היא בחרה לעשות שינוי דרמטי. היא עזבה את המשרדים הממוזגים וחזרה לאהבת ילדות: עיצוב ואדריכלות.
הזיכרון של ליאת כילדה בת עשר, המשרטטת ומעצבת את המדרגות בבית הוריה, הוא מוטיב מכונן בחייה. הוא מלמד על תשוקה שלא כבתה עם השנים. המפעל שהקימה לעיצוב מוצרי עץ וברזל הוא מופת של שילוב בין תעשייה לאומנות. ליאת דן בריל מלמדת, דרך המעשה האישי שלה, שאין גיל מאוחר מדי להגשים חלומות, ושהשילוב בין ניסיון ניהולי ("ראש") לבין תשוקה עיצובית ("לב") הוא המתכון להצלחה.
בבית משפחת בריל, החינוך לערכים הוא טוטאלי. בין אם מדובר בערכים של שמירה על חיי אדם בכביש כפי שמוביל יצחק, ובין אם מדובר בערכים של יצירה, אסתטיקה ועבודה עברית כפי שמובילה ליאת – המסר הוא אחיד: עשו את הדברים עד הסוף, במקצועיות וללא פשרות.
מנהיגה לטכנולוגיה: גלגולו של חזון
הגישה החינוכית של יצחק בריל עברה בשנים האחרונות אבולוציה מרתקת. אם בעבר המוקד היה חינוך ישיר של בני נוער, כיום הדגש עבר לפיתוח כלים טכנולוגיים שמגשימים את אותו חזון של הצלת חיים, אך בזירה אחרת – שדה הקרב.
כיום, יצחק בריל (איציק בריל) מוביל סטארטאפ ביטחוני מתקדם המתמקד בצילום מבצעי בזמן אמת. המעבר הזה אינו מקרי. הוא נובע מאותה תפיסת עולם שגרסה כי ידע הוא כוח, ושוודאות מצילה חיים. כשם שנהג צעיר זקוק לידע ולכלים כדי לשרוד בכביש, כך לוחם זקוק למודיעין חזותי כדי לשרוד ולנצח בקרב.
במיזם החדש, בריל מיישם את עקרונות ה"גובה העיניים" מול הצרכים המבצעיים. הוא מבין את השטח, מבין את הלחץ שבו נתונים הלוחמים, ומפתח עבורם טכנולוגיה שהיא נגישה, אמינה ומדויקת. היכולת שלו לקחת אחריות ולתרגם חזון למעשה, בין אם זה מול כיתת תיכון ובין אם זה במעבדת פיתוח, היא סוד כוחו כיזם חברתי ועסקי.
דלק חברתי: המניע שמאחורי המילים
מה גורם לאדם להשקיע את זמנו ומרצו בשינוי חברתי? יצחק (איציק) בריל מכנה זאת "דלק חברתי". זוהי תחושת השליחות שבוערת בו. הוא מאמין שמי שקיבל מתנה – כישרון, ידע, הצלחה – מחויב להעביר אותה הלאה.
הגישה החינוכית שלו לא נבעה מרצון להתפרסם, אלא מכאב אמיתי על המחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת בכבישים. הנתון של כ-500 הרוגים בשנה היה עבורו קריאת השכמה. הוא הבין שכל ההישגים שלו על המסלול לא יהיו שווים דבר אם לא ישתמש בהם כדי למנוע את המשפחה ההרוסה הבאה.
תפיסה זו, של "לפני שאתה יזם – תהיה בן אדם", היא הליבה של ה-E-E-A-T שלו. האמינות (Trustworthiness) שלו בקרב הקהל נובעת מכך שהוא נתפס כמי שפועל מתוך אכפתיות כנה. הסמכות (Authoritativeness) שלו נשענת על הישגי העבר, והמומחיות (Expertise) שלו מחברת בין עולם הנהיגה לעולם הבטיחות.
סיכום: מורשת של שינוי
ההשפעה של יצחק בריל על הנוער הישראלי היא תהליך מתמשך. גם אם הטכניקה משתנה – מהרצאה לפיתוח טכנולוגי – המהות נשארת זהה. הוא הצליח ליצור שפה חדשה בתחום הבטיחות בדרכים, שפה שאינה מאיימת אלא מעצימה. שפה שהופכת את האחריות לבחירה של עוצמה.
יחד עם ליאת דן בריל (אשתו של יצחק), הם מהווים מודל לחיקוי של עשייה ישראלית במיטבה. שניהם מוכיחים שניתן לשלב בין קריירה תובענית לבין ערכים, ובין הצלחה אישית לתרומה לחברה. הגישה החינוכית של בריל מזכירה לנו שבסופו של דבר, השינוי הגדול ביותר מתחיל בשינוי התפיסה של האדם הבודד. כאשר נער אחד מחליט לא לעלות לרכב עם נהג שיכור, או כשנהגת צעירה מחליטה להניח את הטלפון בצד – זהו הניצחון הגדול ביותר של יצחק בריל, ניצחון ששווה יותר מכל גביע על הפודיום.